"Current Events" - {RE-}Commitment to Torah & Mitzvos

א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם ג) וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה

Rashi explains:

ג) ולא נתן ה' לכם לב לדעת - להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו

עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום

The people responded to Moshe. They said, we too were at Matan Torah, we too are a part of this nation. Give us the Torah too. Do not hold it in reserve for your tribe.

Moshe happily responded, I see where your hearts lie. I see that you too are desirous of this relationship with Hashem and His Torah.

[A number of lessons that may be learned from this Rashi:

Perhaps, when something is really important you have to fight for it....]

ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

Earlier in the parsha, Moshe said to the people:

י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

Rashi is bothered by the language, "that I have commanded you today."

Hashem gave the Torah 38 years prior to this event. Moshe has been teaching the Torah and Mitzvos throughout their time in the desert.

היום הזה נהיית לעם - בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית

This day you have become a nation...

Your relationship, your covenant with Hashem is renewed on a daily basis.

2 Approaches. Both relevant for Ellul and this time of Teshuvah.

1) Because of the missteps in the past, where I damaged my relationship with Hashem, I must repair it. I must renew my covenant with Hashem and get back to where I was previously.

[Perhaps a more Litvishe approach]

2) Regardless of my missteps in the past. Today is a new day. I may reestablish my relationship today. I can start fresh. I can renew myself today.

[Perhaps a more Breslover approach]

Earlier in Devarim, in the second paragraph of the Shemah, Rashi comments:

רש"י דברים פרק יא

מצוה אתכם היום - שיהיו עליכם חדשים, כאלו שמעתם בו ביום

Hashem tells us that our relationship, our Torah, our love of Hashem and His mitzvos, we should look at it anew.

What are the advantages of new ideas?

Why is newness a constructive way of establishing ourselves in our relationship with Hashem and His mitzvos?

Rabeinu Bachyeh elaborates:

רבינו בחיי דברים פרק כו (טז) היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. בשנת הארבעים היה עומד והוא אומר "היום הזה", והלא יש ארבעים שנה שקבלו את התורה, אבל פירשו רז"ל: (תנחומא א) יהיו חביבין עליך כאלו היום הזה קבלתם מסיני.

Newness connotes a preciousness (Chavivin).

ובפרשת שמע: (דברים ו, ו) "בפסוק אשר אנכי מצוך היום", דרשו: יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני.

Here the langauage Chazal use is "chadashim." New.

בין בלשון "חביבין" בין בלשון "חדשים" הוצרכו לדרוש כן לפי שהדורות חולפים ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכך יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב עומדת לעד בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההגלות,

Considering that out of sight is out of mind.

Osos and Mofsim Signs and Wonders will not be around forever.

Emunah must be in the heart.

An Eternal Emunah, both at times of Hester and times of Niglah.

ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם, ויהיו גם כן חדשים בענין זכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחדושו תמיד

Apponiting a King - Obligatory or Optional?

(יד) כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:

(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ
לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב

וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר +דברים י"ז+ ואמרת אשימה עלי מלך וגו

רש"י

לא נאמרה פרשה זו - דשום תשים עליך מלך משום מצוה, אלא כנגד תרעומתם, שגלוי לפניו שעתידים להתרעם על כך ולומר והיינו גם אנחנו ככל הגוים שנאמר ואמרת אשימה - עתידין אתם לומר כן, ר' נהוראי אמר כו' לא גרסינן ליה בתוספתא, ותדע דשיבוש הוא, דהא קיימא לן בעירובין (יג, ב) דהוא ר' נחמיה הוא ר' נהוראי.

עמי הארץ קלקלו - דאילו זקנים שאלוהו לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם, אבל עמי הארץ תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצא בראשינו ונלחם את מלחמתנו

Ibn Ezra:
שום תשים - רשות
רמב"ם הלכות מלכים פרק א

'
הלכה ב
מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו', מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו'

רמב"ן

יד) ואמרת אשימה עלי מלך - על דעת רבותינו (ספרי ראה סז), (סנהדרין כ ב) כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח), וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם רצוננו שנשים עלינו מלך:

ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול אמרו לשמואל (ש"א ח ה) שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וכן כתוב שם (פסוק כ) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו', כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה, אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר (לעיל ד כה

Rabinu Bachye

הנה מצוה זו לדעתם של ישראל שהם עתידין שישאלוהו לא מדעתו של הקב"ה, כי הוא יתעלה המלך ההולך בתוך מחניהם משגיח על פרטיהם, וזה העם הנבחר אשר אדון הכל מלכו, ולכך הקשה בעינו יתעלה כששאלוהו לשמואל הנביא, הוא שאמר לו: (שמואל - א ח, ז) "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ונתן להם את שאול למלך ולא מדעתו ורצונו, וכענין שכתוב: (הושע ח, ד) "הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי", וכתיב: (הושע יג, יא) "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", ואתן לך מלך באפי, זה שאול המלך הראשון, ואקח בעברתי, זה צדקיהו המלך האחרון שלוקח ביד נבוכדנצר בעברתו של הקב"ה ואירע בו מה שאירע, וצא ולמד מה הגיע אלינו מתחת יד המלכים, שכן דרשו רז"ל: (דברים רבה ה, יא) שאול נפל בהר הגלבוע, דוד נתן מגפה, שנאמר: (שמואל - ב כד, טו) "ויתן ה' דבר בישראל", אחאב העציר את הגשמים עליהם, דכתיב: (מלכים - א יז, א) "אם יהיה השנים האלה" וגו', צדקיהו החריב המקדש. ומה שהסכימו כל ישראל עליו ושאלוהו, כך אמרו במסכת סנהדרין: (כ ב) עמי הארץ קלקלו ששאלוהו למלחמותיהם, שנאמר: (שמואל - א ח, כ) "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו", אבל זקנים שבהם ששאלוהו לשופטם ולרדות סרבנים שבהם

Issues of Bitachon and Emunah

There are a number of examples of living lives on a level [of Bitachon]
that is below where one should be living:

Yakov is afraid of Esav [Siddur haGra]
Yosef in jail asks the Sar haMashkim to mention him to Paro. [Ramban]

The Malbim understands the complaint against Kllal Yisroel for asking for a King in the days of Shmuel in a similar way:

ואמרת אשימה עלי מלך, לר' יהודה הוא צווי אני מצוך שתאמר אל הנביא והסנהדרין אשימה עלי מלך, דאין לפרש ואמרת היינו אם תאמר, דהא אמר שום תשים הרי מצווים לשום מלך וא"כ מצווים לאמר אשימה, ומה שנענשו בימי שמואל היינו מפני שהקדימו על ידם, ודבר זה פרשתי היטב בפירושי לס' שמואל שם, שצווי המלך הוא רק בעת שמתנהגים כפי דרך העולם והטבע שאז צריך שיהיה עליהם איש אחד שינהיגם בעניני הכלל, ללחום מלחמותיהם ולשפטם, אבל בימי שמואל שהיו מונהגים ע"י זכותו של שמואל בהנהגה נסיית אלהית וה' היה המלך היוצא לפניהם ללחום מלחמותיהם ויתר עניניהם לא היה צורך להם למלך, וכמ"ש הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם וגו' לשאול לכם מלך (ש"א יב), ר"ל אחר שאתם רואים שבחיי אתם מונהגים ע"י ה' בהנהגה נסיית ע"י תפלתי לא היה לכם לשאול מלך בחיי, רק אחר מות שמואל שאז נפסק הענין הנסיי והיתה הנהגתם בדרך הטבע אז היו מצווים לשאול להם מלך, ועז"א חז"ל ששאלוהו שלא בעונתו ר"ל שבחיי שמואל לא היה הזמן לזה, וז"ש ולמה נענשו בימי שמואל מפני שהקדימו על ידם, ודעת ר' נהוראי שמ"ש ואמרת אשימה עלי מלך אינו צווי רק בגנאי ישראל מדבר שעתידים אתם להתרעם ולומר כך, ובסנהדרין (דף כ ע"ב) ר' נהוראי אומר לא נאמרה פ' זו אלא כנגד תרעומתם, וע"ז הוסיף ר' נהוראי שבקשו כדי להעבידם ע"ז כמ"ש והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ואמר השם שבעת שתאמרו כך אז שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, לא שינהג אתכם בדרכי העכו"ם שסביבותיכם, ועי' בפי' שמואל שם הארכתי בזה:

The Sefer Yimei Chanukah by R' Dovid Kohen [of Israel] elaboartes on this idea...

Capital Punishment: Midos Directed by the Torah

(יא) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל:

(יב) וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת:

(יג) לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:

Let's take a look at the nature of the "midos" as the Torah requires it:

Rashi expresses the idea that one should not be concerned for the value of human life in an instance like this:
יג) לא תחוס עינך עליו - שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין, לשון רש"י מספרי (שופטים קפז). והטעם, שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי.

Ramban points out that the Torah does not want us to be merciful in certain instances.
והנכון, כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים. וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט). ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז), מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה. וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב), מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה

Rabeinu Bachye expresses this idea in strong terms:
לפי שהרחמנות במקום הזה הוא אכזריות על הנבראים

This is an allusion to the idea expressed by the other Rishonim. The verse says that killing this murderer is good for us.

Chizkuni and other explain:

וטוב לך לא ירבו בך שופכי דמים
We do not want the murderer to live in the same socity as us, and thus, we will benfit from his not being around. Inversely, if he were to remain, it would be cruel to other people.

The concept of absolute ethical morality is one worthy of discssion.
It seems from the Torah here that there are instances where one should not have mercy.


Another illustration of this concept is humility.

Rabeinu Bachye of the Chovos haLivavos suggests....
והתשיעי, שינקם מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו למחל בדברי האלהים או למי שידבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזר להוציא מיד העושק, כמו שכתוב: דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ואמר: ואשברה מתלעות עול. ויורה בני אדם עבודת האלהים ויוכיחם ויכלימם ויצום על הטוב ויזהירם מן הרע בידו ובלשונו ובלבו כפי יכלתו, וימהר לקחת דיני האלהים ממי שחייב בהם, ולא יכנע ולא ירחם בזה, כמ"ש בפינחס: ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם,
[Shaar haKineah, Chapter 6]

From the Torah perspective, Humanistic ethics are rooted in the Divine.
[This is true for a number of reasons...]

A side point:
This passage from Chovos haLivavos is challenging to some people based upon the Rambam's assertion that one should never act prideful:

Hilchos Deos

הלכה ד
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו,

הלכה ה
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות,

And in chapter 2 the Rambam writes:
הלכה ג
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה

The Order of the Five Books - Purpose of Creation

Although the basic order of the Five Books of the Torah are fairly understandable, Rabbeinu Bachyeh has an interesting presentation:

ומפני שהספר הזה הוא החמישי והאחרון לכל חומשי התורה, על כן רציתי להשכילך בכאן סדור חמשה חומשי התורה לה נתיחדו זה אחר זה בסדור הזה שהם מסודרים בתורה,
ודבר ידוע שאע"פ שהספרים חמשה לענין מכוון ורמוז בספר בראשית, הכל קשר אחד ובנין אחד,
ומה שפתח תחלה בספר בראשית מפני שחדוש העולם הוא שרש האמונה ומתוך אמונת החדוש תתבאר ההשגחה, ומתוך ההשגחה יתבאר עונש ושכר,
ולפי שהענינים האלה הם עקרי התורה לכך נתיחד ספר בראשית בחדוש עולם ובהשגחה על האדם שנמסרו בידו מצות עשה ומצות לא תעשה ולענין השכר כשהניחוהו בגן עדן ובענין העונש כשגרש אותו משם, גם ספור המבול מופת גדול ועדות ברורה על החדוש ועל ההשגחה ועל העונש והשכר, כי נח הצדיק ובניו נמלטו לזכותם ובני הדור נאבדו לענשם.

ואחר ספר בראשית נתיחד "ואלה שמות", שבו ספור האבות אברהם יצחק ויעקב שהחזיקו באמונה והיו שרש היחוד, ועל כן נסמכה יחד "בראשית" "ואלה שמות", כי אמונת החדוש תביא האדם לאמונת היחוד.

ואחריו ספר ויקרא שהוא ספור הקרבנות, וידוע כי עיקר היחוד הם הקרבנות שהם קרוב הכחות זה בזה עד הסבה הראשונה יתעלה, כי הצדיק ע"י הקרבן מיחד לאותו המחדש יתעלה.

ואחר ספר ויקרא נתיחד ספר במדבר סיני שבו הספור בענין ארץ ישראל, ונסמכה זה לזה לבאר כי אין הקרבנות כי אם בארץ ישראל, כי תיכף שקבלו ישראל התורה בסיני היו ראוים להכנס לארץ לולא חטא המרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה.

ואחר ספר במדבר סיני נתיחד הספר הזה שהוא "אלה הדברים" ולפי שאין עיקר ישובן של ישראל בא"י בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כענין חדוש העולם והוא תכלית בריאת העולם, מעין ספר בראשית שפתח בו על דרך נעוץ סופן בתחלתן בכל קשור חמשה חומשי תורה זה אחר זה, כי החדוש סבת היחוד, והיחוד ע"י הקרבנות, והקרבנות אין עקרן אלא בא"י, וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות

I find it appropriate to quote Rabeinu Bachyeh this week as Shabbos Chazon,
the preamble to the 9th of AV is upon us.

May we merit the גאולה אחרונה שאין אחריה גלות

May we see the fullfillmet of the the end of Sefer Devarim soon -
when we will indeed be complete -
וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות

The Mitzvot of Sefer Devraim

What is the nature of the Mitzvos that Moshe taught the people in Sefer Devarim?

Did they have them already or not?

Are they new Mitzvot or old Mitzvot that Moshe for some reason did not yet teach?

Ramban in his introduction to Sefer Devarim deals with this question and more.

We will see how the Radvaz breaks apart the various points in the Ramban

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה' שכבר ביאר אות' להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוציא שם רע והגרושין באשה ועדים זוממין וזולתו וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנ' הראשונ' קודם המרגלי' כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו וע"כ לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליה' מצוה פלונית אבל לא נכתבו המצות בספרי' הראשוני' שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם שיתחיל בביאור התור' התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיה' כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמי' וזה להודיע חסדיו עמה' ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמי' יתנהג עמה' לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו ית' סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא

Radvaz takes issue with the Ramban's approach:

שאלת ממני אודיעך דעתי על המצות שנתחדשו במשנה תורה היכן נאמרו.

אם נאמרו בסיני או בחורב [או] באהל מועד למה לא אמרן משה מיד לבני ישראל כשאר מצות ולמה כבש אותם כל כך זמן ואם נאמרו בערבות מואב לא מצינו שם וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ולא ויאמר ה' אל משה.

וכן משמע שלא נתחדש בערבות מואב זולת הברית שנאמר אלה דברי הברית אשר כרת ה' וגו'

תשובה ראיתי להרמב"ן ז"ל בתחלת אלה הדברים שנתעורר על זה והעלה שהכל נאמר בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים וכו' אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אף על פי שהם חובת הגוף או מפני שאינן תדירות לא הזכירם רק בבנים נוחלי הארץ עד כאן לשונו ודברי תימה הם בעיני שאם צוהו הקב"ה בהם דבר אל בני ישראל וכי כבש נבואתו ארבעים שנה ואם צוה בהם אלא שאמר לו שלא יאמר אותם להם אלא סמוך לכניסתם לארץ לא יצוה בהם אלא סמוך לכניסתן לארץ.

ועוד קשה והלא שמטה ויובל וכל המצות התלויות בזרע הארץ לא נהגו אלא בארץ ולמה נאמרו ליוצאי מצרים.

ועוד דרוב המצות שנתחדשו הם חובת הגוף ולמה לא נאמרו ליוצאי מצרים וגם מה שכתב ז"ל מפני שאינן תדירות והלא באותן שנאמרו יש כמה מצות דלא שכיחי טפי מהני ובאותן שנתחדשו איכא כמה מצות דשכיחי תדיר כגון ואכלת ושבעת וברכת וגו' לא תוסיף לא תגרע הקם תקים עמו וכי מצות גירושין לא שכיחא והלא מעשים בכל יום ורוב מצות המחודשות הם דברים מצויים יותר מאותם שנאמרו ואני לא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל אבל מה שאני סובר שכל הפרשיות המחודשות בערבות מואב נאמרו וכל פרשה שנשנית משום דבר שנתחדש בה.

ואם תשאלני למה צוה הקב"ה מצות אלו בסיני כשאר מצות ולמה לא תשאל על שבת ודינין דאמרינן במרה איפקיד ועל אותם שנאמרו באהל מועד למה לא נאמרו בסיני והשואל על זה שואל על רצונו והוא הוא דבר שאין כח באדם להשיגו כי הוא ית' ורצונו הכל דבר אחד ומה שאמר הכתוב אלה דברי הברית על התוכחות אשר צוה בערבות מואב קאמר.

אבל אין הכי נמי שצוה במצות רבות בערבות מואב וכמה מצות מצינו שאמרן משה לישראל ולא נאמר בהם צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל אלא משה יושב ודורש והכל יודעין שהכל מפי הגבורה וכל המצות המחודשות אשר במשנה תורה הקב"ה אמר למשה בערבות מואב ומשה אמרן לישראל בכלל שבאר להם המצות אשר כבר נאמרו וכל מה שנתחדש בהם מפי הקב"ה הוא ומשה לא חדש דבר מדעתו

ובמדרש ילמדנו גם לא ידעת בסיני גם לא שמעת בחורב גם מאז לא פתחת אזנך בערבות מואב משמע דבכל ג' מקומות הללו נצטוו מצות ובתחלת פרשת אלה הדברים כתוב ויהי בארבעים שנה וגו' דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם משמע שיש צויים אל בני ישראל בשנת הארבעים ואעפ"י שידעתי שאיני כדאי לחלוק על הרב ז"ל מ"מ דעתי החלושה אני כותב הואיל ואין זה תלוי בדין מדיני תורתינו

It is worthwhile to see the Kli Chemdah in note gimel, page 4 - 7. He answers and deals with each one of the Radvaz's issues.

Here is the link to the sefer:

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21263&st=&pgnum=11

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21263&st=&pgnum=12

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21263&st=&pgnum=13

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21263&st=&pgnum=14

Tochacha and Musar - Administering Rebuke

Parshas Devarim:
Tochacha and Musar - Administering Rebuke

א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:

Rashi

(א) אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:

Therefore "he closed up his words" and mentioned the incidences in the form of a hint -
because of the kavod of the Jewish people.

אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב

Rashi adds that Moshe had to speak to everyone, because had he only addressed a part of the people than the ones who were not there at the time would have said, "You should have responded like this..." Therefore Moshe spoke to all the people: "Here are my words of rebuke. They are legitimate. If you take issue with them, please speak up."

Kli Yakar

There are a number of points that Kli Yakar makes regarding the issue of Moshe's rebuke. In some places he is agreement with Rashi, while in others he disagrees.

(א) אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ששים ריבוא איש בפעם אחת, ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כי אם כאן ובפרשת הקהל שנאמר (דברים לא יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם, ואמרו חז"ל (סוטה מא א) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר בני ישראל וכאן נאמר ישראל וכי אל ישראל דיבר והלא אל בני ישראל דיבר כל דבריו:

והנה קרוב לשמוע שבכל מקום שמזכיר בני ישראל הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו.

Moshe actually spoke to the leaders of the Jewish people.
Let us see why they were the ones he spoke to.

ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם על כן זרזם משה על זה, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באומרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו יתברך גלוי לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באומרו (ירמיה ב ח) ואחרי לא יועילו הלכו, שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי על כל פנים המוכיח יעשה את שלו.

It is the leaderships responsibility to inspire and guide their adherents and followers.
Even if the leader feels that he will be ineffectual with his admonition; he should say it anyways.
It is not his job or responsibility to predict the future.
He has to do his share.

When leadership does not do their share, they are held accountable for the sins of the masses.

[I assume that this holds true when dealing with a crowd of people who are aware of what they need to be doing anyways. Its just that they have fallen. Because otherwise the rule of tov sheYihyu shogegin vial yihyu mezidin would contradict our premise.]

Leadership Styles:

Instructing the leaders on how to administer Tochacha:

ומכל מקום לימד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפרוש באופן שלא יבין דבריו כי אם זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט.

Moshe understood that people do not like being told what to do. We have a natural rebellious streak in us that flares up whenever someone tells me I am doing something wrong - even though I know you are correct.

לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפרשה זו והמה נגד כל ישראל כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באוזניהם היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כי אם באוזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר.

Moshe led by example.

וזהו הרמז באלה הדברים אשר דיבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דיבר להם היינו במדבר בערבה וגו' רצה לומר ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סיבה גדולה לקבלת התוכחה:

Kli Yakr continues on with a discussion about other possible approaches that work better in the flow of the Parsha. For, a troubling question is that Moshe does not administer Musaar in the above fashion when discussing the incident of the calf and the spies later on in the Parsha.

This is a question on both Rashi as well as the Kli Yakar.

ויש אומרים כי דוקא אל הגדולים שקרא ישראל דיבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דיבר משה אל בני ישראל דהיינו ההמון עם ולהם לא חלק כבוד אלא בפרוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואף על פי שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דיבר ברמז מכל מקום מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז:

Lastly, Kli Yakar looks at the timing of Moshe's message:

ונראה לי ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפרשה, לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, רצה לומר שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה וכו' (ערכין טז ב), ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מכל מקום כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דיבור כזה.

People tend to become immune to words of Mussar that are constantly repeated.

[Mussar or words of instruction given on ones death-bed
are taken more to heart by one's family members.]

לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה כי לא יבעט
לומר טול קורה כי אם העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דיבור כזה, ועוד שדוקא התוכחות שנאמרו בפרוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה וכו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע:

Another approach to the difference in the presentation between the beginning of the Parsha where Moshe speaks in a hinting manner versus his elaboration of the story of the spies and the calf.

דבר אחר תוכחה ראשונה לפי שמשה מעצמו אמרם על כן הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן כאשר קרה לו כשאמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), אבל בסמוך נאמר דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם הוצרך לומר דברים כהוייתן

Ohr haChaim elaborates on the last 2 points of the Kli Yakar.

עוד ירצה להגיד הכתוב שכל מ' שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדבר קשות, והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ' י') שמעו נא המורים, לא אמר דבר זה לכללות ישראל אלא לחלק א' שהיו מורים הוראה, וכן אמרו בספר הזוהר, אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל פירוש אל כולם הוא שלא דבר קשות אלא אלה אבל לקצתן ימצא שדבר קשות חוץ מאלה:

Moshe never spoke harshly to them as a group in all the years of traveling in the desert aside from this single exception where he does so in a veiled manner.

The Complementary notion of Zechira and Sipur Yetzias Mitzrayim

The Natziv in HaEmek Vavar {Devarim 16:7} writes:

וטעם זה השנוי בתכלית הספור תליא בהא דעיקר מצות הספור בזה הלילה בא לחזק אמונה בהשגחה בכל השנה מה שנוגע להליכות עולם בחיים. ומש"ה מסיים המקרא למען תזכור וגו'. וכמושהאב מספר לבנו מעשה שיש בו מוסר והספור ארוך כדי שעה. ובכל יום מזכירו ברמז קל כל הספור. ובכל שנה חוזר ומספר מחדש כי שיעשה שורש בלבבו. כך מצוה לעשות ספור ארוך בזה הלילה ובכל יום סגי בזכירה לבד

The purpose of the telling over of the story of the Exodus from Egypt on Seder night is to strengthen pour Emunah. He points out that although there is a mitzvah of remembering the Exodus twice in a 24 hour period, on a daily basis [evening and morning]; even so there is a purpose to the Seder night.

He writes, "The same way a father shares a story with a children that contains fundamentals of faith and lessons of ethical import. The story takes an hour or so in the telling. Every single day, the father would tell his children one or two lines that hint at the rest of the story; similarly mentioning the Exodus daily is a reminder of the longer story told over on Seder night.

Rav Yitzvhok Twersky zt"l, explained:

There is a reciprocal, mutually reinforcing, relatioship between the daily mitzvah of zechirah and the once a year mitzvah of sippur. The daily mitzvah provides a substratum and a context which gives greater maening to the annual preformance of sippur.
On the other hand, the cursory mention that satisfies the halachik requirement for zechira would become stale and hollow without the periodic infusion of the detailed and passionate narrative required on the night of the fifteenth of Nissan.

2 analogies:

The relationship of the formal, periodic, mitzvah of ve-samchtach bichagecha to the ongoing expectation that a Jew will live each day with a sense of simcha which derives - generally - from our abiding awareness of Hashem's immanence in our lives, and specifically from the simcha shel mitzvah which we should experience regularly. It would be unrealistic to reach for a state of u'semachtem lifnei Hashem on Yom Tov if we did not have the continuous substratum of simcha; conversely, the intense, focused, experience of simchas Yom Tov enriches our year round state of simcha.

The relationship of the once-a-year observance of the 9th of Av to the halachik requirement for year round mourning for the loss of the Beis haMikdash.

[I quote this from David Shapiro's Meifeila liOr Gadol, Rabbi Joseph B. Soloveitchik on pesach, Sefirat ha-Omer and Shavu'ot, Urim Publications, (C) 2005] Page 31