Contrasting Shabbat and the Holidays

א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי
Speak to the children of Israel and say to them: The Lord's appointed [holy days] that you shall designate as holy occasions. These are My appointed [holy days]:

ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם
[For] six days, work may be performed, but on the seventh day, it is a complete rest day, a holy occasion; you shall not perform any work. It is a Sabbath to the Lord in all your dwelling places.

.ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם
These are the Lord's appointed [holy days], holy occasions, which you shall designate in their appointed time:

The verse make it sound like Shabbat is a moed. However, normally a moed is an event that is reserved for a holiday who's date and time are determined by the Bet Din. Shabbat is a free standing event. Shabbat is every seventh day regardless of whether or not we keep it. The holidays require man's input. Shabbat does not.

The Ramban has 2 approaches wherein he explains why shabbos is a moed.

אבל הימים עצמם נוהגים מיד והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה), "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעבורים, שתקראו אתם להם מועדים:
He is differentiating between actually needing to call it a moed or it being a freestanding moed. Either way it is a Moed. The difference is in אשר תקראו אותם במועדם, In the announcement about when the holiday falls out.

In his 2nd approach, Ramban suggests:

אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות
Shabbos is actually more of a Moed in the sense that all Melacha is forbidden as opposed to the holidays when melachah n the preperation of food is usually permitted.

Let us now add another question.
Shabbat and the holidays share the basic premise of being.
אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ

Ramban shares a beautiful idea:

וטעם מקראי קדש - שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג),

Sforno adds [what perhaps can be another parallel between Shabbat and the Holidays]


(ב) מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. אחר שדבר בענין הקרבנות ומקריביהם שהכונה בהם השרות השכינה בישראל כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה דבר במועדים אשר בשביתתם יכוין לשבות ממעשה הדיוט בקצתם לגמרי כענין בשבת ויום הכפורים ולעסוק בכולם בתורה ועסקי קדש, כאמרו ששת ימים תעבוד וכו': ויום השביעי שבת לה' אלהיך שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלהיך ובקצתם תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד כמו שהוא הענין בשאר המועדים והכונה בהם שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קדש כאמרם ז"ל יום טוב חציו לה' וחציו לכם ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק כאמרו אלהים נצב בעדת אל אמר אותם
מועדים שתקראו אותם מקראי קדש פירוש אסיפות עם לעסקי קדש כי אסיפת העם תקרא מקרא כמו חדש ושבת קרוא מקרא וכן על מכון הר ציון ועל מקראיה:

So the Sforno is comparing Shabbat to the Holidays. He says that they are both holy. Shabbat is holier in the sense that it is a day dedicated to learning Torah and matters of holiness. Holidays have a lower level of holiness. There is less prohibited on the holidays than on Shabbat. And part of the day of the holiday is meant to be focused on holy matters.
Why are they both called מועדים שתקראו אותם מקראי קדש?

Because the people are meant to gather together. The Community based activity is one that is the most holy.

As the Ramban stated:
שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה


Sforno contiues:
אלה הם מועדי. הם אותם המועדים שארצה בם אמנם כשלא תקראו אותם מקראי קדש אבל יהיו מקראי חול ועסק בחיי שעה ותענוגות בני האדם בלבד לא יהיו מועדי אבל יהיו מועדיכם שנאה נפשי

It is up to us to see to it that we we make the holidays holy.
HOLYDAYS.

Learning in order to do

Leviticus 22:31

לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק:
And you shall guard my commandments and do them! [For] I am Hashem.

Rashi explains:

לא) ושמרתם - זו המשנה ועשיתם - זה המעשה

Shmira is learning and Assia is action, doing the mitzvos.

I have always associated shmor with avoiding sins [Lavvin]. And Asei as command to fulfill mitzvos asei, positive mitzvot.

The super-commentaries discuss Rashi.

Sefer haZikaron suggests that Chazal quoted by Rashi are darshening the verse, because they thought the words in the verse redundant. If you are going to "do the mitzvot" than why do you also have to "watch them?" Therefore ushmartemm is giving you a different message.

Namely Ushmartem - zu haMishnah
Maskil LiDovid suggests that the main purpose of mishnah or learning is in order to guard and do.

This brings to mind the Mishnah in the 4th chapter of Avos:

רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד
והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

You'll notice that there is no option for learning as an intellectual exercise.
Truth demands action.
Action demands truth.

There must be balance of learning and action. One without the other is half a story.

Shavuos - The Holidays - A Framework of Thanksgiving and Prayer

Sforno Leviticus 23:10

אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דבור לעצמו והתחיל דבור חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא חג קציר וחג השבועות שבו נתן הודאה לאל יתברך כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפלה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפלה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ששמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף

The Holidays are about thanking Hashem for the past successes and praying for future achievement.

Shavuos celebrates the splendor of the spring harvest. The Sacrifice that comes with it is a prayer, a plea, for future successes.

The Omer - the counting of the Omer - is a process which reminds us to pray each day for success.

Preperation for Shavuos: True Love - Viahahvta Lireacha Kamocha

Hillel, when approached by the person who wished to convert, on condition that Hillel teach him Torah on 1 foot - responded that the Torah can be summarized by learning from the mitzvah of Vihavta Lireacha Kamocha, Love your fellow person as you love yourself.

Let's take a look at the nature of the Mitzvah, and hopefully, we'll come up with a notion as to where Hillel was directing the convert.

Rav E. Dessler [Volume III, page 89] quotes 2 sources that aid us in understanding how one is supposed to love other people as much as we love ourselves.

Ramban:

אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו':

People tend to attempt to express their individuality. Often, we like to think of the positive aspects of ourselves that make us unique. If this uniqueness were truly manifested by myself, and if this is some expression of a positive trait, it would be incorrect of me to want this to be unique. I wish that all my friends and acquaintances, that all people, merited this positive trait. What do I lack if my friends share my good fortune with me? It is only our imagination that is truly satisfied when we 1-Up other people. Loving others as we love ourselves requires us to wish our good fortune, in all areas, on our friends as well.

There is another source though that expresses the positive way of looking at this Mitzvah:

Yerushalmi [Nedarim 9,4]:

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ג /ה"א

כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך היך עביד' הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבה או' זהו כלל גדול בתורה

If I were cutting some vegatables in the kitchen and my right hand accidentally cut my left hand. It would be ludicrous to suggest that my left hand take revenge upon my right. Similarly, when we view Kllal Yisroel as one organism. One entity. One unity.

It would be inappropriate to ever wish my left hand misfortune, or better stated, I wish that the other parts of my body be as successful, happy and complete as the rest of me.

In light of the upcoming holiday of Shavuot....

R' Chaim Shmueleveitz [based on Sforno] points out that Vayichan sham Yisroel, Ki'ish Echad biLev Echad [And the people camped there - as 1 person with 1 heart:

They helped each other set up camp. This was how their unity manifested itself. People were concerned about others as much as they were concerned about themselves.

This is a prerequisite for receiving the Torah. Seeing the Jewish people as 1 organism. Being concerned for others as we are concerned with ourselves.

True Love.

Power of Speech

Leviticus 19:14:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹ-יךָ אֲנִי יְהֹ-ה

Do not curse the Deaf person, nor put a stumbling block in front of the blind.

The connection between these 2 mitzvos in this 1 verse needs a bit of explanation.


Why specifically the deaf person? Are we allowed to curse other people?

Rashi answers:

לא תקלל חרש - אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים:

What sort of stumbling block is the Torah telling us to avoid?

Rashi explains the nature of the stumbling block:

לפני עור לא תתן מכשל - לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו

Do not give bad advice to anyone.

The connection between these 2 mitzvos in this 1 verse is now explained.
Cursing people and giving them advice are both matters we do with our mouths.

The POWER of Speech is unfathomable.

Sefer HaChinuch explains:

ספר החינוך מצוה רלא
אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.

ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל

The Power of Speech is palatable.

Sticks and Stones may break my bones.

Words can destroy or build.

Tzaraas of the House

לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר

לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם

(33) And the Lord spoke to Moses and to Aaron, saying, (34) When you come to the land of Canaan, which I am giving you as a possession, and I place a lesion of tzara'ath upon a house in the land of your possession...

3 explanations...

Rashi:

ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן

Rashi understands that the Torah is informing us, Moshe is informing them:
When you get to the land of Israel, you will become wealthy with the Amorite gold.

Chizkuni:

ונתתי נגע צרעת - י"מ לפי הפשט לפי שהזהיר להלן אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ואין אנו יודעים באיזה מקום עבדו לפי' בא הנגע בבתים להודיע המקום שעבדו שם הכנענים כדי לאבדו.
Chizkuni says a similar approach, in that the aforementioned tzara'ath isn't the punishment for Lashon haRa; but rather it is a way for the Jewish people to fulfill the mitzvah of destroying the homes that had previously been places of idol-worship.

Ramban has a radically different approach:

מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה:

When the Jewish people are in Israel, they will be on a higher level of spirituality than they were in the desert. In this context, Hashem will grace them with his presence in a more intensive manner. Thus, when they are complete people, their faces, bodies, clothing, furniture and even homes will shine [bechinas - ki keren ohr panaiv]; however, when they falter their homes, clothing or bodies will blemish.
The reason why this specifically takes place in the land of inheritance is because Hashem is closer to us there.

Salty Sacrifices

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק

Sacrifices are some sort of pleasant experiences for Hashem.

Rashi explains that we are doing His will brings nachas ruach to Him [spiritual nachas]

כָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח
All sacrifices are meant to be brought with SALT.

Let's take a look at why we bring sacrifices:

רמב"ן ויקרא פרק א

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה

Ramban is suggesting that the animal and the process of the sacrifice is metaphysically taking the place of the human being. We bring an animal close to Hashem and thus we come closer to Hashem.

Let's take a look at why we bring salt with our sacrifices:

ספר החינוך מצוה קיט

כי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהיישיר נפש המקריב אותו, ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטווה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מהשורש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלימה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד.

We are meant to bring close that which is most pleasent and pleasing to us.
The best parts of our own selves.
Salt brings out both taste and smell, thus enhancing our eating experince. 80% of taste is smell.

Additionally, Salt is a preservaive.
Before the days of refigeration they used to salt the meat to ensure that it would not rot.
Smiliarly we brig salt on the alter which metaphysically aids us; it saves us from rotting. It preserves us.

Shulchan Oruch, Hilchos Betzias haPas

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול פת חריבה, אינו צריך להמתין. הגה: ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג) (ב"י בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין וע"ל סוף סימן ק"ע).

Mechaber: One should have salt on the table while eating bread.
Ramah:The table is like an alter. Eating food is the equivaent to eating a sacrifice. And doing so will save someone from puishment.

Mishna Berurah explains:

דומה למזבח - כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה

At the time the temple was standing, the alter served as a tool for people to attain atonement. Nowadays, people's tables [where they serve food to the poor and downtrodden] bring them atonement.