Fidelity to G-d

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם

The Torah says "Do not stray/turn after your hearts and eyes."

Ramban learns that "hearts" are a reference to apikorsus while "eyes" are referencing znus.

The verb used to describe lusting after these things is going back on both the sin of the eyes as well as the sin of the heart.
For, znus, is something which can pertain to our relationship with Hashem.

Ramban in Exodus 20:2 says that
G-d is "kel kanah."

The reason for Hashem's jealousy is because we the Jewish people are Hashem's chosen nation. If G-d's nation, G-d's spouse, were to turn to other gods Hashem will be "mikaneh" His spouse just as a husband warns his wife suspected of infidelity.

You see that the relationship we have with G-d is that of being a spouse.
Remaining committed to our spouse by keeping his Mitzvah and not being guilty of infidelity by worshipping other gods.

The result is that cheating on G-d, is zenus.
Infidelity towards G-d is adultery.

Therefore the verb "zonim" is highly appropriate.

Ibn Ezra sums it up...
אשר אתם זנים - כי מי שילך אחרי תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו

Challah - a Blessing

יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה:

(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק:
(כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ:
(כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם:

Sforno: 2 ideas

כ) חלה תרימו תרומה. אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד, ל) וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה'... כד הקמח לא תכלה (מלכים - א יז, יג):

I think that there are 2 important ideas here presented by the SFORNO

a] It sounds as if the mitzvah of challah, the final one of the matnos kehunah, is only given now. The mitzvah is only given to Kall Yisroel now, after the sin of the meraglim [spies]. It seems we needed more than we previously had in order be in higher standing in our relationship with Hashem.

b] The nature of the impact of the blessing that challah brings into our lives is that Berachah will reside in our homes.

Perhaps, the mitzvah of challah has become of the 3 mitzvos that women identify so strongly with, as they are the "akeres habayis" and therefore want to ensure that their bayis is blessed with berachah.

Sefer haChinuch - expresses the beracha has having both a physical and a spiritual component.

מצות חלה

להפריש חלה מכל עריסה וליתן אותה לכהן

משרשי המצוה, לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. גם למען יחיו בו משרתי השם העוסקין תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום.

For every time and place, Al Pi Hashem - Chatzotzaros,

מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה

לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר [במדבר י', ט'] וכי תבאו מלחמה וגו'. וכתוב אחריו גם כן [שם, י'] וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'. ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין [כ"ט ע"א] שאמרו שם, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמהא תלמודא עלה בגמרא, פשיטא. אי הני לא מחייבי מאי בו מחייב. ומהדר ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב [שם כ"ט, א'] יום תרועה וגו', והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב ותקעתם בחצצרות על עלתיכם וגו', ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני [י"ג ע"א] אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה

We lead lives al pi Hashem, regardless of what we want to do.
Our minds are in the right place...

Theoretically...
We can travel for the benefit of the Tzibbur,
We can wage war for the benefit of the Tzibbur,
We can bring Karbanos for the benefit of the Tzibbur [or ourselves]...

The Horns remind us of where our heads need to be.


Chapter 9:
כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:

Ramban:

יט) וטעם ובהאריך הענן - לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו - כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן:

וסיפר עוד (פסוק כא), כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. או יומים (פסוק כב), ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן. ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש שאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם:

Perhaps the common denominator of these 2 ideas is that it all comes back to "al pi Hashem."

Whether its a time of travel, [galus], simcha, sadness, war, peace, or bringing of sacrifice -
It is all "al pi Hashem."
The Chatzotzaros remind us of where our focus needs to be.

Perhaps the reason why Hashem made us travel when we wanted to camp and camp when we wanted to travel was to train us with this idea.

[Alternatively, there is a sense of "maaseh Avos Siman liBaninm.
Hashem uproots us from one place and put us down in another.
We are forced to go. We are forced to accept Hashem's will.
WE must, for the sake of self-preservation, put our own will aside.]

We lead lives al pi Hashem, regardless of what we want to do.
Our minds are in the right place...

Menorah, Avodah of Ahron haCohen - Torah Shel Baal Peh

רמב"ן במדבר פרק ח

פרשת בהעלתך

(ב) בהעלתך - למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה:

ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל:

וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן
בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם

The Sforno adds layers of meaning to the Menorah representing Chachmah and Torah.

אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי: אז יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט, ח) כלומר בין כולנו נשלים כונתו:

The Ohr Gedalyahu has a lengthy discourse wherein he touches on the idea that the Ahron haCohen and the Menorah represent Torah shel baal peh.

The Rambam at the end of Hilchos Shmita and Yovel discusses the opportunity for everyone to play the role of Ahron haCohen and the Levites:

הלכה יב
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

הלכה יג
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה =עליו השלום= אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. בריך רחמנא דסייען.

Menorah - Right and Left facing center

In the past I have quoted the Kotzker who says that the Jews said "Na'aseh vi'Nishmah" as opposed to I will do and I will hear, because the sense of responsibility and appreciation of value is necessary to the fulfillment of Yahudus and G-d's reason for creating the world.

However, I found the same concept in the Sforno:

(ב) בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות. אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי, וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז - יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל. שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה. ושכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה - העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא, לא מתקיימי אתכלי (חולין צב,א) - תהיה להפיק רצון האל יתברך, באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם, כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו


(ד) וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה, הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה, להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו:

While the general concept is obvious and true, what the Sforno is actually coming to say is a specific point about the Menorah:

Sforno says that the light of the left 3 lamps as well as the light of the right 3 lamps are facing the center of the Menorah. The middle branch.

It is fitting to be the intention of those who turn right - those who occupy themselves with activities of eternal life; as well as those who turn to the left - those who occupy themselves with activities of temporal life, yet they assist the ones on the right. As the Gemara says [Chulin 92a] "If not for the leaves the grapes could not exist."
Everyone, both those who turn to the right, as well as those who turn to the left, will have as their purpose in life, the fulfillment of the will of G-d.
Together, they will exalt Hashem's name.

-משלי פרק ג

(טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג עמוד א
דאמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: מאי דכתיב +משלי ג+ ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. אלא בימינה ארך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא? אלא: למיימינין בה - אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה - עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא.


The Gemara in Chulin:
אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה - אלו בעלי בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים, עלין שבה - אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה - אלו ריקנים שבישראל; והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא

Mahrsha's explanation makes sense in light of the above Gemara in Shabbos that Talmidei Chachamim have both elements:
כדאמרינן בסוף סוטה מאי אשכולות איש שהכל בו ע"ש

Nefesh haChaim in Shaar 4: Chapter 15 adds some explanation/elaboration for the Gemarah in Shabbos:

הגה"ה ומ"ש גמלתהו וכו', כי גמול פירוש תשלום גמול למי שהטיב אתו מקודם, ז"ש שהתורה משלמת גמול טוב להאדם שעושה טובה עמה היינו כשעוסק בה לשמה, וגם אם עסקו בה שלא לשמה לגרמיה ולא להטיב אתה, שמהראוי היה שהתורה תגמלנו רעה ח"ו - עכ"ז אינה גומלת לו רעה ח"ו, ואדרבה גם בשמאלה היינו למשמאילים בה שלא לשמה, היא נותנת לו עושר וכבוד בעולם הזה, ע"כ

The Sforno though seemed to be making the point that in terms of Avodah that those who turn right are focused on Chayei Olam; whilst those who turn to the left are focused on Chaye Sha'ah.
The gemara in Shabbos indicated that in terms of the life they live the Talmidei Chachamim are zoche to osher in this world as well.

I would like to point out another related, but perhaps different perspective of the right and the left in the context of the Menorah.

Rabeni Yonah in Berachos [3a] brings the Gemara in Bava Basra:
בבא בתרא דף (כה ב) הרוצה להתחכם ידרים והרוצה להתעשר יצפין וסימנך שולחן בצפון מנורה בדרום

The Menorah is in the south of the Mishkan, or to the right - when facing east.
The Shulchan is in the north, or to the left - when facing east.
The Gemara suggests that if you want to get wisdom angle towards then right, and if you want to attain wealth angle to the left.
This is in line with "those who turn right, those who turn to the left."

The Sforno sounds like the Menorah incorporates both aspects.
The Gemara in Bava Basra is assuming that:
The menorah represents Chachmah [light of Torah - כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור];
while the Shulchan represents wealth [Lechem hapanim; chesed].

The question to think about is is there any way of conflating the idea the Sforno represents [that the menorah includes both aspects of the world (Chachmah and Ashirus); together with the Gemara in Bava Basra which says that the Menorah represents Chachmah while the Shulchan represents Ashirus.


The context in which Rabeniu Yonah is interesting enough to bare repeating here:

כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם. ואין זו ראיה דודאי אינו לשון צפון אלא סימן לזכר בעלמא וכן הרבה פסוקים שמביא אינן אלא לסימן ואומרים שהטעם הוא מפני שהמנורה היתה בדרום ושולחן בצפון והשולחן כנגד העושר והמנורה כנגד התורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכדאמרינן (בבא בתרא דף כה ב) הרוצה להתחכם ידרים והרוצה להתעשר יצפין וסימנך שולחן בצפון מנורה בדרום ועדיין הדבר סתום דמה טעם הוא לומר שבעבור זה יזכה לבנים זכרים ואומר מורי הרב נר"ו שהחכמים נתכונו בזה לומר שקודם שישמש מטתו שיזכור השולחן שהוא כנגד העושר והמנורה שהיא כנגד התורה ויתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות והתפלה שמתפלל קודם ההריון היא מועילה יותר מהתפלה שמתפלל אח"כ מפני שבשעת ההריון גוזרין מה יהיה משפט הנער ומעשהו כדאמרי' (נדה דף טז ב) מלאך הממונה על ההריון וכו' ואומר טיפה זו עשיר או עני טפש או חכם ואע"פ שהתפלה מבטלת המזל כמו שאמרו (שבת דף קנו א) אין מזל לישראל ורצונו לומר שאינן תלוין במזלם שאם זכו אע"פ שמזלם קשה הזכות מבטלת אותו אפ"ה כדי לבטל הגזירה צריך תפלה ותחנונים יותר אבל כשהיה קודם הגזירה אין צריך להרבות בתפלה כל כך ולפיכך נתנו זה הסימן שיתפלל על בניו קודם התשמיש שיגיעו לאלה השתי מעלות גדולות ומתוך כך גם כן יזכור זה ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויחשוב באשתו כדי שיהיו בניו ראוים

[Healer of ] Depression - a Consequence of Churban, and other sorts of depression

Have you ever read a verse thousands of times, and then, all of a sudden -
it has new meaning for you?

תהלים פרק קמז
הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם:
Hashem heals broken hearts and does away with their depression.

The fellow next to me in shul told me that he always assumed it was in a romantic context that the verse was speaking. He used it as a support for his broken heart in the past.

Let's take a look at the commentaries:

Radak:
ג) הרופא לשבורי לב, כמו ישראל שהם שבורי לב ועצבים בגלות. לעצבותם, בדגש הצד"י, לתפארת הקריאה:

Malbim

ג) הרופא לשבורי לב, לישראל שלבם נשבר על צרתם, ומחבש לעצבותם שהוא העצב שבלב, כי תחת עצב ימלאו שמחה וגיל:

מצודת ציון תהלים פרק קמז

(ג) ומחבש - ענין קשירת המטלית על המכה כמו ולנשברת תחבש (יחזקאל ל"ד):

מצודת דוד
הרופא - הוא הרופא למי שלבו נשבר מרוב התוגה:

ומחבש - עושה תחבושת לעצבותם ר"ל מעביר העצבון

אבן עזרא
(ג) הרופא לשבורי לב - הם אבילי ציון ומחבש כמו לא זורו ולא חובשו
ור' יצחק הספרדי אמר כי לעצבותם כמו לשון ישמעאל וכמוהו ידיך עצבוני
ולפי דעתי שהוא כמו נגעם שהנוגע בעצב גדול בעבורם

In Birchas haMazon we say:
Ki atah hu baal hayishuos ubaal hnechamos

Hashem brings nechamah and Yeshuah. It is within His ability to grant us...
[Of course, SSRI's may be proper hishtadlus ;)]

Nazir - Sotah Connection

Have you ever wondered where the concept of "geder" and "siyug" - fences and protective devices for Biblical Law.

In other words this aspect of Rabbinical Law.

Is there a Biblical precedent or is it just common sense?

[Chazal's authority comes from La Tasur, but how did Chazal know that this method was an appropriate use of their energies?]

The Rambam in his introduction establishes five separate categories of Rabbinic law.

נמצא לפי הכללים שהקדמנו שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים.

והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את שמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות.

This verse:

ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת

This source is the ultimate source for the concept of the Rabbis enacting Takanot.

The Mesilas Yesharim in Chapter 13 asks our initial question in a stronger manner:

CONCERNING THE TRAIT OF SEPARATION

One might ask, "What basis is there for multiplying prohibitions? Have our Sages of blessed memory not said (Yerushalmi Nedarim 9.1), `Are the Torah's prohibitions not enough for you that you come to create new prohibitions for yourself?'

[This is slightly out of context]

Mesilas Yesahrim, Chapter 11 - Nekeyut

ונדבר עתה מן העריות שגם הם מן החמורים והם שניים במדריגה אל הגזל, כמאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא קס"ה): "רובם בגזל ומעוטם בעריות". והנה מי שירצה להנקות לגמרי מזה החטא גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת, כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרב אליו, ומקרא מלא הוא (ויקרא י"ח): "לא תקרבו לגלות ערוה" ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פרק ט"ז): "אמר הקדוש ברוך הוא אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עון הריני מגפה ואין לי עון או שאני נושקע ואין לי עון, אמר הקדוש ברוך הוא כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו וכו'". והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שישלו שייכות עם היין, והיה זה למוד שלמדה תורה לחכמים, איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העקר גם כל דדמי ליע, ונמצא שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר, מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונם של מקום, וכשאוסר לנו אחד מן האסורין ילמד סתום מן המפרש לאסר כל הקרוב לו. ועל זה הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבוש, ואפילו במחשבה

CONCERNING THE PARTICULARS OF THE TRAIT OF CLEANLINESS

We shall now consider the sin of illicit relations, which is also included among the most severe sins, being second only to theft, as revealed in the statement of our Sages of blessed memory (Bava Bathra 165a), "The majority succumb to the sin of theft, a minority to that of illicit relations." One who desires to be completely clean of this sin also requires no little effort, for its prohibition takes in not only the act itself, but anything that approaches it, as Scripture clearly states (Leviticus 18:6), "Do not come near to uncover nakedness." And our Sages of blessed memory have said (Shemoth Rabbah 16:2), "The Holy One Blessed be He said, `Do not say, "Since I may not live with a woman, I will hold her and be free of sin, I will embrace her and be free of sin; or I will kiss her and be free of sin." ' The Holy One Blessed be He said, `Just as when a Nazarite takes a vow not to drink wine, he is forbidden to eat grapes or raisins or drink grape juice, or partake of anything, for that matter, which comes from the grapevine, so is it forbidden to touch any woman but your own wife; and anyone who does touch a woman other than his wife brings death to himself.' " See how wonderful these words are! The prohibition in the case of illicit relations is likened to that in the case of a Nazarite, where, even though the essence of the prohibition involves only the drinking of wine, the Torah forbids to him anything which has some connection with wine. Through what it says concerning a Nazarite, the Torah is teaching the Sages how to make "a fence around the Torah" by way of implementing the authority vested in them to reinforce the Torah's rulings. Using the case of the Nazarite as a prototype, the Torah is instructing the Sages to proscribe, because of a basic prohibition, anything that is similar to it. To reveal God's will in the matter, the Torah did in relation to the mitzvah of the Nazarite what it authorized the Sages to do in relation to all the other mitzvoth, namely, to forbid anything which approaches the nature of what is proscribed, by deducing what is not stated from what is stated. By applying this principle to the area of illicit relations, the Sages prohibited anything partaking of the nature of fornication or approaching it, regardless of the particular avenue of approach, whether that of deed, or sight, or speech, or hearing, or even thought.

It should be noted that there are limitations:

Rashi in Beitsa 2b discusses the limitations of Chazal:

[והתניא וכו'] - ואם תאמר: הויא לה גזרה לגזרה, דהנך דמתילדין ביומיהם נמי אינן אסורות אלא משום גזרה דיום טוב אחר השבת, תריץ: הא מצי לאוקומי ביום טוב אחר השבת, דהשתא איכא למיגזר אטו דמתילדין ביומיהם, ואשמועינן הך מתניתין דאפילו ביום טוב אחר השבת מותרות, הואיל ואינם נולדות, ומשום הנך דמתילדן ליכא למגזר, דמילתא דלא שכיחא הוא, בשם רבינו, והא דאמרינן בכולי תלמודא שאין גוזרין גזרה לגזרה - מהאי קרא נפקא: ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת, כלומר גזרה, למשמרתי - לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה.

Perhaps the reasoning is as follows:

When we take a look at some of the history of what ensued
when unnecessary takanot or enactments were made:

Back at the very beginning:

וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

(ח) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:

(ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:

ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:

ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:

Rashi:
(ג) ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:

A good question might be:
Why is the touching of the tree fall under the category of "kol hamosif gorea." Does it not fit into an appropriate extension of the actual issur, akin to the grape prokducts that are not wine - forbidden to the Nazarite.

Nachlas Yakov, [super commentary on Rashi] brings the Medrash that Rashi is quoting in full:

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יט
תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות, כך אמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו וגו', והיא לא אמרה כן, אלא אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כיון שראה אותה עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו, אמר לה הא לא מיתת, כמה דלא מיתת במקרביה, כן לא מיתת במיכליה, אלא כי יודע אלהים כי ביום וגו'.

At this point we must ask:

When is a Gizeirah at risk of losing the value of the ikur halacha?
Alternatively, how did Chazal gauge what is more/less in regards to the fence protecting the ikur mitzvah, halachah?

Rambam holds that the problem is in the presentation.
Chazal need to make it clear what is ikar and what is tafel [geder]. When they present the deRabanan as being min-haTorah its a problem of baal tosif; as well as an incorrect method of presenting the geder. Adam presented not touching as being the mitzvah from Hashem.
This led to the uprooting of the main principle.

Here is the lashon haRambam: [also look at the MInchas Chinuch in 454]

שלא להוסיף על מצוות התורה:
שנמנענו שלא נוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ועל זה נאמר [דברים י"ג, א'], לא תסף עליו. וכיצד יהיה התוספת, כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ב מממרים ה"ט] כגון המורה שבשר עוף בחלב אסור מן התורה, וזה מוסיף על דבר הקבלה שכך קבלנו בפירוש לא תבשל גדי וגו' שבשר בהמה וחיה נאסרו לבשל בחלב אבל לא בשר עוף, וכן אם הורה שבשר חיה מותר בחלב עובר משום לא תגרע, לפי שזה גורע הוא שכך קבלנו שבשר בהמה וחיה בכלל האיסור, עד כאן:

How will we resolve the difference between the Mesilas Yesharim's approach to the source and the Rambam's source?

Conceptually, the precedent is learned from Nazir. The Torah was teaching us how to enact fences. The source itself limits the extent of, or the height of the fence.

Another question that is addressed in Gemara is failed gizeoros - It seems that Chazal made a number of gizeiros that were not accepted by the poeple and therofore not binding.
לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה

Finally, at what point can the rabbis no longer make Gizeiros?
The Rambam in the introduction to the Yad haChazakah states:

נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא. וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון:

ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום