Parshas Devarim:
Tochacha and Musar - Administering Rebuke
א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:
Rashi
(א) אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:Therefore "he closed up his words" and mentioned the incidences in the form of a hint -
because of the kavod of the Jewish people.
אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיבRashi adds that Moshe had to speak to everyone, because had he only addressed a part of the people than the ones who were not there at the time would have said, "You should have responded like this..." Therefore Moshe spoke to all the people: "Here are my words of rebuke. They are legitimate. If you take issue with them, please speak up."
Kli Yakar
There are a number of points that Kli Yakar makes regarding the issue of Moshe's rebuke. In some places he is agreement with Rashi, while in others he disagrees.
(א) אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ששים ריבוא איש בפעם אחת, ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כי אם כאן ובפרשת הקהל שנאמר (דברים לא יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם, ואמרו חז"ל (סוטה מא א) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר בני ישראל וכאן נאמר ישראל וכי אל ישראל דיבר והלא אל בני ישראל דיבר כל דבריו:
והנה קרוב לשמוע שבכל מקום שמזכיר בני ישראל הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו.
Moshe actually spoke to the leaders of the Jewish people.
Let us see why they were the ones he spoke to.
ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם על כן זרזם משה על זה, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באומרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו יתברך גלוי לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באומרו (ירמיה ב ח) ואחרי לא יועילו הלכו, שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי על כל פנים המוכיח יעשה את שלו.
It is the leaderships responsibility to inspire and guide their adherents and followers.
Even if the leader feels that he will be ineffectual with his admonition; he should say it anyways.
It is not his job or responsibility to predict the future.
He has to do his share.
When leadership does not do their share, they are held accountable for the sins of the masses.
[I assume that this holds true when dealing with a crowd of people who are aware of what they need to be doing anyways. Its just that they have fallen. Because otherwise the rule of tov sheYihyu shogegin vial yihyu mezidin would contradict our premise.]
Leadership Styles:
Instructing the leaders on how to administer Tochacha:
ומכל מקום לימד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפרוש באופן שלא יבין דבריו כי אם זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט.
Moshe understood that people do not like being told what to do. We have a natural rebellious streak in us that flares up whenever someone tells me I am doing something wrong - even though I know you are correct.
לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפרשה זו והמה נגד כל ישראל כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באוזניהם היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כי אם באוזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר.
Moshe led by example.
וזהו הרמז באלה הדברים אשר דיבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דיבר להם היינו במדבר בערבה וגו' רצה לומר ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סיבה גדולה לקבלת התוכחה:
Kli Yakr continues on with a discussion about other possible approaches that work better in the flow of the Parsha. For, a troubling question is that Moshe does not administer Musaar in the above fashion when discussing the incident of the calf and the spies later on in the Parsha.
This is a question on both Rashi as well as the Kli Yakar.
ויש אומרים כי דוקא אל הגדולים שקרא ישראל דיבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דיבר משה אל בני ישראל דהיינו ההמון עם ולהם לא חלק כבוד אלא בפרוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואף על פי שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דיבר ברמז מכל מקום מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז:
Lastly, Kli Yakar looks at the timing of Moshe's message:
ונראה לי ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפרשה, לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, רצה לומר שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה וכו' (ערכין טז ב), ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מכל מקום כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דיבור כזה.
People tend to become immune to words of Mussar that are constantly repeated.
[Mussar or words of instruction given on ones death-bed
are taken more to heart by one's family members.]
לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה כי לא יבעט
לומר טול קורה כי אם העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דיבור כזה, ועוד שדוקא התוכחות שנאמרו בפרוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה וכו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע:
Another approach to the difference in the presentation between the beginning of the Parsha where Moshe speaks in a hinting manner versus his elaboration of the story of the spies and the calf.
דבר אחר תוכחה ראשונה לפי שמשה מעצמו אמרם על כן הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן כאשר קרה לו כשאמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), אבל בסמוך נאמר דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם הוצרך לומר דברים כהוייתןOhr haChaim elaborates on the last 2 points of the Kli Yakar.
עוד ירצה להגיד הכתוב שכל מ' שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדבר קשות, והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ' י') שמעו נא המורים, לא אמר דבר זה לכללות ישראל אלא לחלק א' שהיו מורים הוראה, וכן אמרו בספר הזוהר, אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל פירוש אל כולם הוא שלא דבר קשות אלא אלה אבל לקצתן ימצא שדבר קשות חוץ מאלה:Moshe never spoke harshly to them as a group in all the years of traveling in the desert aside from this single exception where he does so in a veiled manner.
