Capital Punishment: Midos Directed by the Torah

(יא) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל:

(יב) וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת:

(יג) לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:

Let's take a look at the nature of the "midos" as the Torah requires it:

Rashi expresses the idea that one should not be concerned for the value of human life in an instance like this:
יג) לא תחוס עינך עליו - שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין, לשון רש"י מספרי (שופטים קפז). והטעם, שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי.

Ramban points out that the Torah does not want us to be merciful in certain instances.
והנכון, כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים. וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט). ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז), מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה. וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב), מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה

Rabeinu Bachye expresses this idea in strong terms:
לפי שהרחמנות במקום הזה הוא אכזריות על הנבראים

This is an allusion to the idea expressed by the other Rishonim. The verse says that killing this murderer is good for us.

Chizkuni and other explain:

וטוב לך לא ירבו בך שופכי דמים
We do not want the murderer to live in the same socity as us, and thus, we will benfit from his not being around. Inversely, if he were to remain, it would be cruel to other people.

The concept of absolute ethical morality is one worthy of discssion.
It seems from the Torah here that there are instances where one should not have mercy.


Another illustration of this concept is humility.

Rabeinu Bachye of the Chovos haLivavos suggests....
והתשיעי, שינקם מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו למחל בדברי האלהים או למי שידבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזר להוציא מיד העושק, כמו שכתוב: דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ואמר: ואשברה מתלעות עול. ויורה בני אדם עבודת האלהים ויוכיחם ויכלימם ויצום על הטוב ויזהירם מן הרע בידו ובלשונו ובלבו כפי יכלתו, וימהר לקחת דיני האלהים ממי שחייב בהם, ולא יכנע ולא ירחם בזה, כמ"ש בפינחס: ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם,
[Shaar haKineah, Chapter 6]

From the Torah perspective, Humanistic ethics are rooted in the Divine.
[This is true for a number of reasons...]

A side point:
This passage from Chovos haLivavos is challenging to some people based upon the Rambam's assertion that one should never act prideful:

Hilchos Deos

הלכה ד
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו,

הלכה ה
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות,

And in chapter 2 the Rambam writes:
הלכה ג
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה