For every time and place, Al Pi Hashem - Chatzotzaros,

מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה

לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר [במדבר י', ט'] וכי תבאו מלחמה וגו'. וכתוב אחריו גם כן [שם, י'] וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'. ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין [כ"ט ע"א] שאמרו שם, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמהא תלמודא עלה בגמרא, פשיטא. אי הני לא מחייבי מאי בו מחייב. ומהדר ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב [שם כ"ט, א'] יום תרועה וגו', והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב ותקעתם בחצצרות על עלתיכם וגו', ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני [י"ג ע"א] אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה

We lead lives al pi Hashem, regardless of what we want to do.
Our minds are in the right place...

Theoretically...
We can travel for the benefit of the Tzibbur,
We can wage war for the benefit of the Tzibbur,
We can bring Karbanos for the benefit of the Tzibbur [or ourselves]...

The Horns remind us of where our heads need to be.


Chapter 9:
כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:

Ramban:

יט) וטעם ובהאריך הענן - לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו - כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן:

וסיפר עוד (פסוק כא), כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. או יומים (פסוק כב), ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן. ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש שאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם:

Perhaps the common denominator of these 2 ideas is that it all comes back to "al pi Hashem."

Whether its a time of travel, [galus], simcha, sadness, war, peace, or bringing of sacrifice -
It is all "al pi Hashem."
The Chatzotzaros remind us of where our focus needs to be.

Perhaps the reason why Hashem made us travel when we wanted to camp and camp when we wanted to travel was to train us with this idea.

[Alternatively, there is a sense of "maaseh Avos Siman liBaninm.
Hashem uproots us from one place and put us down in another.
We are forced to go. We are forced to accept Hashem's will.
WE must, for the sake of self-preservation, put our own will aside.]

We lead lives al pi Hashem, regardless of what we want to do.
Our minds are in the right place...