Nazir - Sotah Connection

Have you ever wondered where the concept of "geder" and "siyug" - fences and protective devices for Biblical Law.

In other words this aspect of Rabbinical Law.

Is there a Biblical precedent or is it just common sense?

[Chazal's authority comes from La Tasur, but how did Chazal know that this method was an appropriate use of their energies?]

The Rambam in his introduction establishes five separate categories of Rabbinic law.

נמצא לפי הכללים שהקדמנו שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים.

והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את שמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות.

This verse:

ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת

This source is the ultimate source for the concept of the Rabbis enacting Takanot.

The Mesilas Yesharim in Chapter 13 asks our initial question in a stronger manner:

CONCERNING THE TRAIT OF SEPARATION

One might ask, "What basis is there for multiplying prohibitions? Have our Sages of blessed memory not said (Yerushalmi Nedarim 9.1), `Are the Torah's prohibitions not enough for you that you come to create new prohibitions for yourself?'

[This is slightly out of context]

Mesilas Yesahrim, Chapter 11 - Nekeyut

ונדבר עתה מן העריות שגם הם מן החמורים והם שניים במדריגה אל הגזל, כמאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא קס"ה): "רובם בגזל ומעוטם בעריות". והנה מי שירצה להנקות לגמרי מזה החטא גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת, כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרב אליו, ומקרא מלא הוא (ויקרא י"ח): "לא תקרבו לגלות ערוה" ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פרק ט"ז): "אמר הקדוש ברוך הוא אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עון הריני מגפה ואין לי עון או שאני נושקע ואין לי עון, אמר הקדוש ברוך הוא כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו וכו'". והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שישלו שייכות עם היין, והיה זה למוד שלמדה תורה לחכמים, איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העקר גם כל דדמי ליע, ונמצא שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר, מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונם של מקום, וכשאוסר לנו אחד מן האסורין ילמד סתום מן המפרש לאסר כל הקרוב לו. ועל זה הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבוש, ואפילו במחשבה

CONCERNING THE PARTICULARS OF THE TRAIT OF CLEANLINESS

We shall now consider the sin of illicit relations, which is also included among the most severe sins, being second only to theft, as revealed in the statement of our Sages of blessed memory (Bava Bathra 165a), "The majority succumb to the sin of theft, a minority to that of illicit relations." One who desires to be completely clean of this sin also requires no little effort, for its prohibition takes in not only the act itself, but anything that approaches it, as Scripture clearly states (Leviticus 18:6), "Do not come near to uncover nakedness." And our Sages of blessed memory have said (Shemoth Rabbah 16:2), "The Holy One Blessed be He said, `Do not say, "Since I may not live with a woman, I will hold her and be free of sin, I will embrace her and be free of sin; or I will kiss her and be free of sin." ' The Holy One Blessed be He said, `Just as when a Nazarite takes a vow not to drink wine, he is forbidden to eat grapes or raisins or drink grape juice, or partake of anything, for that matter, which comes from the grapevine, so is it forbidden to touch any woman but your own wife; and anyone who does touch a woman other than his wife brings death to himself.' " See how wonderful these words are! The prohibition in the case of illicit relations is likened to that in the case of a Nazarite, where, even though the essence of the prohibition involves only the drinking of wine, the Torah forbids to him anything which has some connection with wine. Through what it says concerning a Nazarite, the Torah is teaching the Sages how to make "a fence around the Torah" by way of implementing the authority vested in them to reinforce the Torah's rulings. Using the case of the Nazarite as a prototype, the Torah is instructing the Sages to proscribe, because of a basic prohibition, anything that is similar to it. To reveal God's will in the matter, the Torah did in relation to the mitzvah of the Nazarite what it authorized the Sages to do in relation to all the other mitzvoth, namely, to forbid anything which approaches the nature of what is proscribed, by deducing what is not stated from what is stated. By applying this principle to the area of illicit relations, the Sages prohibited anything partaking of the nature of fornication or approaching it, regardless of the particular avenue of approach, whether that of deed, or sight, or speech, or hearing, or even thought.

It should be noted that there are limitations:

Rashi in Beitsa 2b discusses the limitations of Chazal:

[והתניא וכו'] - ואם תאמר: הויא לה גזרה לגזרה, דהנך דמתילדין ביומיהם נמי אינן אסורות אלא משום גזרה דיום טוב אחר השבת, תריץ: הא מצי לאוקומי ביום טוב אחר השבת, דהשתא איכא למיגזר אטו דמתילדין ביומיהם, ואשמועינן הך מתניתין דאפילו ביום טוב אחר השבת מותרות, הואיל ואינם נולדות, ומשום הנך דמתילדן ליכא למגזר, דמילתא דלא שכיחא הוא, בשם רבינו, והא דאמרינן בכולי תלמודא שאין גוזרין גזרה לגזרה - מהאי קרא נפקא: ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת, כלומר גזרה, למשמרתי - לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה.

Perhaps the reasoning is as follows:

When we take a look at some of the history of what ensued
when unnecessary takanot or enactments were made:

Back at the very beginning:

וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

(ח) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:

(ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:

ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:

ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:

Rashi:
(ג) ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:

A good question might be:
Why is the touching of the tree fall under the category of "kol hamosif gorea." Does it not fit into an appropriate extension of the actual issur, akin to the grape prokducts that are not wine - forbidden to the Nazarite.

Nachlas Yakov, [super commentary on Rashi] brings the Medrash that Rashi is quoting in full:

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יט
תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות, כך אמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו וגו', והיא לא אמרה כן, אלא אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כיון שראה אותה עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו, אמר לה הא לא מיתת, כמה דלא מיתת במקרביה, כן לא מיתת במיכליה, אלא כי יודע אלהים כי ביום וגו'.

At this point we must ask:

When is a Gizeirah at risk of losing the value of the ikur halacha?
Alternatively, how did Chazal gauge what is more/less in regards to the fence protecting the ikur mitzvah, halachah?

Rambam holds that the problem is in the presentation.
Chazal need to make it clear what is ikar and what is tafel [geder]. When they present the deRabanan as being min-haTorah its a problem of baal tosif; as well as an incorrect method of presenting the geder. Adam presented not touching as being the mitzvah from Hashem.
This led to the uprooting of the main principle.

Here is the lashon haRambam: [also look at the MInchas Chinuch in 454]

שלא להוסיף על מצוות התורה:
שנמנענו שלא נוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ועל זה נאמר [דברים י"ג, א'], לא תסף עליו. וכיצד יהיה התוספת, כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ב מממרים ה"ט] כגון המורה שבשר עוף בחלב אסור מן התורה, וזה מוסיף על דבר הקבלה שכך קבלנו בפירוש לא תבשל גדי וגו' שבשר בהמה וחיה נאסרו לבשל בחלב אבל לא בשר עוף, וכן אם הורה שבשר חיה מותר בחלב עובר משום לא תגרע, לפי שזה גורע הוא שכך קבלנו שבשר בהמה וחיה בכלל האיסור, עד כאן:

How will we resolve the difference between the Mesilas Yesharim's approach to the source and the Rambam's source?

Conceptually, the precedent is learned from Nazir. The Torah was teaching us how to enact fences. The source itself limits the extent of, or the height of the fence.

Another question that is addressed in Gemara is failed gizeoros - It seems that Chazal made a number of gizeiros that were not accepted by the poeple and therofore not binding.
לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה

Finally, at what point can the rabbis no longer make Gizeiros?
The Rambam in the introduction to the Yad haChazakah states:

נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא. וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון:

ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום